פעמים רבות מוצאים אנו דימויים ומשלים בדברי הכתובים ובחז"ל, מטרת הדימוי והמשל הוא לסבר את האוזן ולהמחיש לאדם את הדברים מקרוב . וכשם שמצינו בתורה ובחז"ל דימויים בהם נמשל האדם לחי במעשיו במידותיו, כך מצינו שנמשלו מעשינו לצומח לפירות ולאילנות.
וכדוגמא קובעת התורה : "כי האדם עץ השדה " (דברים כ' י"ט)
פעמים רבות השתמשו הנביאים בתוכחת קלקול המעשים כפירות באושים, ועם ישראל ככרם ה' צבאות (כמבואר בירמיהו פרק ג' ובגמ' וברש"י בב"מ דף פד ע"א )
ובכתובים : " אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" ( ישעיהו ג' י' ), מעשיהם של צדיקים נדמים כפרי , ובמשנה בפאה אלו דברים שאדם אוכל מפרותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב . וכן הגמ' בתענית דף ז' ע"א אומרת אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא ?
מה עומק כוונת המקרא וחז"ל להמשיל אותנו כעצי פרי ומעשינו כפירות?
ועוד יש לשאול , על גמ' בחגיגה דף ט"ו ע"א מובא על ר"מ שהיה לומד תורה מ "אחר" מאלישע בן אבויה . שאלו את ר"מ כיצד אתה לומד מן הנידח שמא תושפע מקלקולו. ענה ר"מ ואמר: תוכו אני לוקח קליפתו אני זורק. במה מתרץ ר"מ את מעשהו בכך שאת תוכן הפרי שיש בו טוב הנני לומד ולוקח, אך קליפתו – קלקולו אני זורק. לא יכל ר"מ לענות בפשטות את הטוב שבו אני לוקח ובוררו מתוך הרע. כבורר אוכל מתוך פסולת?
כל פרי בראו הקב"ה מג' חלקים.
קליפה חיצונית- המגנת עליו ומושכת את עין רואה הפרי.
בשר הפרי- שהוא נאכל, כי הוא עיקר הפרי.
וגרעין הפרי- החלק הפנימי של הפרי.
לכל אחד מחלקי הפרי ישנו תפקיד בפני עצמו , קליפת הפרי- נועדה לשמור על בשר הפרי מפני פגעים רעים ואף צבעו ומשיכת העין נקבע רבות ע"י קליפת הפרי, וכך נאמר אצל חוה בראותה את עץ הדעת "כי טוב העץ למאכל ותאווה הוא לעיניים" משמעות הדבר שהפרי נראה כטוב למאכל וכי תאווה הוא לעין, וזה נראה ע"י החלק החיצוני שהוא הקליפה. אלא שחשיבות הקליפה מתמעטת בזמן אכילת הפרי, שכן רבים מן הסוגים של הפירות והירקות שמורידים מהם את הקליפות עם אכילתם.
בשר הפרי- הוא עיקר הפרי שעיקר רצונו של האדם באכילת הפרי הוא באכילת בשר הפרי וזה עיקרו.
ובגרעין הפרי- טמן הקב"ה בפנימיותו של כל פרי ופרי את הכח להמשך קיום הפרי מסוג זה בעולם. א"כ בכל פרי כבר נמצא הפוטנציאל לפרי הבא שעתיד להוציא פירות למינהו.
וחז"ל במשנה בפאה פ"א מ"א אמרו אלו דברים שאדם אוכל מפרותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, השוו חז"ל את המצוות לפירות ובדומה לפרי אף במצווה יש שלשה חלקים. יש בכל מצווה קליפה חיצונית, החלק הפנימי של המצווה, וכח הזריעה למצווה הבאה.
קליפת המצווה – בכל מצווה יש את חלקיה החיצוניים, יש בה חלקים חיצוניים ע"י קביעת התורה, וחלקים חיצוניים ע"י עושי המצווה. חלק מן המצווה שנקבעו ע"פ ההלכה שיש בהם חיצוניות אשר הם מהווים חלק מכריע ועקרוני בדיני המצווה כמו מצוות ציצית אשר יש בה דין של פתיל תכלת ודווקא צבע התכלת, האתרוג והידורו, צורת השופר וכיוצא בזה אשר התורה דורשת צורה חיצונית למצווה שכן יש חשיבות בעומק החכמה האלוקית לצורה החיצונית, אופן עשיית המצווה אף הם פעולות חיצוניות לכאורה טכניות שללא לימוד לעומק את מהותם הרי שיכול האדם לעשותם כמצוות אנשים מלומדה. כלשון ספר החינוך במצווה ט"ו . ואף שהתורה דרשה צדדים חיצונים לכל מצווה ומצווה אל לא לאדם לפעול רק באופן חיצוני למצווה, שכן העושה מצווה ללא כוונה לחלק מן הפוסקים לא יוצא י"ח, שכן מצוות צריכות כוונה וודאי שלכתחילה לכולי עלמא מצוות צריכות כוונה, וכל העושה אותם רק ב"כדי שיאמרו" אין הוא זוכה לסגולותיה של המצווה אלא חלילה להפך. שהוא העושה בבחינת שלא לשמה חיצוניות המצווה באה כקליפת הפרי למשוך את האדם אל התוכן הפנימי הסגולי של המצווה בכך שהוא מתפעל מן המראה החיצוני, אך ודאי שלא די בכך, ועקרה של המצווה זהו תוכנה הפנימי.
ומכאן נעבור אל עצם המצווה ופנימיותה רמ"ח מצוות עשה באו כנגד רמ"ח איבריו של האדם לגרום לו שלמות פנימית. וכשם שיש מזון גשמי המחיה את האדם שגופו ניזון ע"י אבות ע"י אבות מזון שכל אחד מהם משלים חלק אחר מבנין גופו הפיזי של האדם, כך מורכבות המצוות ממכלול אבות מזון רוחניים הבאים להחיות את נשמתו ע"י תרכובות שונות הנמצאות בפנימיותה של כל מצווה ומצווה . לכן לכל מצווה ומצווה יש לה שורש וטעם אחר הבאים להחיות את כל צדדי הרוח של האדם , ובכך יכול האדם להגיע אל שלמותו הרוחנית . ורק למידה לעומק של כל מצווה עשיתה בלב שלם ובנפש חפצה, וירידה לפנימיותה של המצווה חוץ ממראה החיצוני מביאה את האדם למדרגה של רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, "לזכות" משמעו לזכך ולרומם את האדם איך? ע"י זה שהרבה להם תורה ומצוות .
והחלק השלישי של הפרי הוא הגרעין הגורם להמשכיותו של הפרי וליצירת פירות נוספים . בכל מצווה אף בה יש גרעין הגורם להמשכיות הפרי שכן המשנה באבות אומרת : "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" . ודברי המשנה יתבארו ע"י הגמרא ביומא.
הגמ' ביומא דף פ"ז ע"א אומרת: " האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה , למה לי למיתני אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זמני? כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אומר רב : כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר". גמ' זו התבארה לנו ע"פ דברי מרן הגר"ח גולוידיכט זצ"ל על המשנה באבות שהבאנו לעיל "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" . (אבות פרק ד') איך יש בכוחה של מצווה לגרום ולגרר מצווה נוספת וכך אף בעבירה?
אלא שלמצווה צריך כוחות נפש להתרומם מעל העפריות הגסה ולהחלץ חושים ע"מ לקיים מצווה כדבעי. שכן היצר ושאר המעכבים הגשמיים מפריעים ומסיתים את הדרך מלקיים מצווה כדבעי ועל האדם לחדש ולחלץ כוחות כדי להתגבר על כל המפריעים ולקיים את המצווה כהלכתה שכן בטבעו אין הוא מושרש ומוטבע בעשיית המצווה וכדי לקבע את כוחותיו בקיום מצוות עליו לעמד בנסיון עשיית המצווה ע"י סילוק המפריעים וכלשון המסילת ישרים בפרק ו' בביאור מידת הזריזות: " ותראה כי טבע האדם כבד מאד כי עפריות החומריות גס ע"כ לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבודותו ודאי שהוא לא יצליח… כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבעאל הפכו"
אך בו ברגע שהוא התגבר והצליח לדלג מעל המפריעים הרי שבזה כבר סלל דרך בנפשו כדי לקיים את המצווה הבאה . שכן אדם הרגיל בדבר אט אט ההרגל נעשה טבע . וגורר כמעט אוטומטית בנפשו רצון למצווה נוספת.
ואם במידה טובה הדרך היא זו אף במידת פורענות בעשיית עבירות הדבר כן. לא די בכך שאדם מטבעו נמשך אל הרע כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אלא שאף שאחר שיצר לו מסך של יראת שמים לנגד עיניו בבחינת " שויתי ה' לנגדי תמיד" הרי שאם חלילה נכנס בלבו רפיון בקיום המצווה ורוח רעה שורה בקרבו, הרי שבתחילה שבאה לפניו עבירה הרי שאין הוא עובר אותה ברגע על כל איסוריה וסעיפיה, שכן בתחילה שיראת החטא עוד נטועה בו הוא עובר אותה בשינוי ועובר על אופני איסורי דרבנן שיש בה, וכך הוא מוצא את עצמו לאחר זמן שעובר את העבירה ללא מורא על כל סעיפיה? כיצד הגיע הוא למצב הזה? אלא בזה שהחל בעבירה פעם אחת בזאת הוא סלל דרך בנפשו לעבירה הבאה , מה שנראה לו בתחילה הנורא מכל ע"י פעם אחת של עבירה התפוגג פחדו והנה הוא מסוגל בנפשו לעבור עבירה נוספת, עבירה גוררת בשורשי הנפש עבירה נוספת.
וזה הפשט בדברי רב הונא כיון שעבר אדם עבירה הותרה לו והגמ' שואלת האומנם הותרה לו? אלא כיון שעבר אדם עבירה וחזר ושנה על אותה עבירה , בנפשו נקבע הדבר להיתר , וככל שאדם עובר את העבירה הוא נעשה חלק ממנה (ויש אף פעמים שמוצא לו היתר וצדק לעשייתה מרב התקשרות עליה ) ואין יכול להנתק הימנה.
יסוד זה של עשייה עם הכנה לפעולה הבאה נמצא בפרי ע"י הגרעין ואותו יסוד של גרעין המהווה את ההבטחה להמשכיות הדבר נמצא ואף בכל מצווה (או עבירה) הגרעין שבעצם עשייתה,כבר מכשיר את המשך הדבר.
ומעתה יובנו דברי הגמ' בחגיגה , בהם עונה ר"מ ומתרץ את לימודו לפני "אחר" אלישע בן אבויה שאת תוכו הוא לוקח וקליפתו הוא זורק מהו התוך ומהי הקליפה, שמבדיל ר"מ ביניהם ויודע את שראוי ליקח ואת הראוי להזרק?
התוס' בחגיגה דף ט"ו ע"א מבאר את התפתחותו של "אחר" וכיצד הוא הגיע לשפל המדרגה . התוס' בד"ה שובו בנים שובבים מצטט ירושלמי שמפרש איך אירע לו כך?
" … ואמר לו ר"ע רבך לא כך דרש , אלא טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו ובי הוה המעשה, אבויה אבי היה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבך בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחר . מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן. ישבו ונתעסקו בדברי תורה. ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר לון אבויה: אבא גברין מה באתם לשרוף לי את ביתי? אמרו לו: ח"ו , אלא יושבין היינו וחוזרין על דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני לא באש ניתנו? אמר: הואיל וכך כוחה של תורה אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא הייתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו" – עד כאן המעשה המובא בתוס'.
ומהתבוננות ממעשה זה משמע שהיה מתפעל אבויה אביו של אלישע מעוצמתה של תורה, שכן ראה שאש ירדה מן השמים כאשר שמחים הדברים כנתינתה מסיני מיד התאווה לאותה אש והפריש בנו לתורה. אך אותה תאווה הייתה בעוכריו וגרמה לקלקול בנו, מדוע? אותה אש שירדה מן השמים היתה הביטוי החיצוני לשמחת ר"י ור"א בלימודם, והיה לו לאבויה ללמוד כיצד לומדים ועוסקים בתורה מתוך שמחה פנימית כמדרגת נתינת התורה בהר סיני, ולא לתוצאה החיצונית של התורה כביכול של ההצגה כלפי חוץ מלימוד התורה, אלא מאופן העיסוק בה. ולא מן הרווח החיצוני אשר אפשר להגיע משמחתה של תורה, ותאווה חיצונית זו שהתאווה בבנו אין לה לא בשר הפרי ולא גרעין הפרי אשר מהווה את קיום הפרי והמשכו. אלא את קליפתו החיצונית הנזרקת ולכן בנו אומר תוס' אלישע לא יכל להתעצם מעוצמתה הפנימית של התורה וממילא יצא לתרבות רעה, שכן אין התורה נתנה בו את אותותיה הפנימיים כנדרש לכל העוסק בה . ולכל עסק בתורה יש אפשרות לסם חיים אך גם לסם המוות כלשון הגמ' ביומא ובתענית ז' ע"א .
ולכן ששאלו את ר"מ כיצד הוא לומד אצל אלישע בן אבויה שיכול לקלקלו, ענהה ר"מ את תוכו אני לוקח את הידיעה הטכנית שלו אני לוקח אך קליפתו אני זורק שכן ידע ר"מ להבדיל בין עיקר לטפל שכל מהותו של "אחר" נוצרה מן הקליפה מן הרצון לחיצוניות שנתהוותה ממצוות ת"ת , ואותה קליפה טובה היא רק אם היא באה עם הפנים של המצווה אך כרצונו של אבויה שהתהווה לראות בבנו את חיצוניות התורה וקליפתה, לא נתברך בבן העוסק בתורה לשמה בשלמותה, אלא בידיעתה ולא בקדושתה . והוא אשר אמר ר"מ את תוכו אני לוקח מן הצד השכלי והידע, אך את קליפתו החיצונית אני זורק, ולא חשש לקלקול שכן זהו כוחו של ר"מ להבדיל באופן ברור בין פנים לחוץ, בין אמת לשקר, ולכן אמר קליפתו והשפעתו החיצונית אני זורק ותוכו אני לוקח.
והגמ' בתענית דף ז' ע"א : " א"ל ר' ירמיה לר' זירא ליתני מר ליתני א"ל חלש לבאי ולא יכילנא, לימר מר מילתא דאגדתא, א"ל הכי אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד אם ת"ח הגון הוא ממנו תאוכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת".
ורש"י במקום מבאר : וכי האדם עץ השדה – אלא מקיש אדם לעץ השדה מה עץ השדה אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות כך תלמידי חכמים אם הגון הוא ממנו תאכל למוד הימנו ואם לאו אותו תשחית סור מעליו. והתוס' במקום מקשים והרי מצינו שלומדים מרב שאינו הגון כר"מ שהיה לומד לפני "אחר" ? ומבאר תוס' היינו דווקא תלמיד חכם יכול ללמוד לפניו, לפי שלא ילמוד ממעשיו . אבל אם אינו תלמיד חכם אינו רשאי ללמוד לפניו.
ומבאר המהרש"א בח"א מהו ת"ח הגון? זהו ת"ח הלומד לשמה שפנימיותו טובה ותקינה כזה הוא שאין מעשיו רק קליפה חיצונית אלא פנימית אמיתית , אותו לא תכרות דסם חיים הוא לו, ואם לאו שלומד שלא לשמה רק ידע חיצוני ללא תוכן פנימי אין גרעין לתורה זו אין לה המשכיות , ולכן אותו תשחית וכרת, דסם המוות הוא לו.
ולכן מובטח בנביא : " אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" אותו צדיק המשלים את מעשיו במעשה ובדעת בשלמות העשייה יאכל את פרותיו המושלמים שהרי פירותיו מעץ החיים הם גדולים ואחריתם מובטחת.
והוא אשר פתח דוד המלך את ספר התהילים:"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעיים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ובכל אשר יעשה יצליח"
(תהילים א')
מובטח לאדם היושב על מבועי התורה ועוסק בתורת ה' הרי שהוא כיושב על פלגי מים אשר יוציאו מהשקעתו פירות מושלמים והצלחתו מובטחת בזה ובבא.

פִּרְחֵי חַשְׁמַל הַבּוֹקְעִים מִזֶּפֶת פָּנָיו שֶׁל הָאַסְפַלְט.

נולדתי בעיר (בגדד),גדלתי בעיר (תל אביב)ואני חי בעיר (רמת גן).כל אחת מהערים הללו מנוקדת בירוק.לבגדד יש את הפרת והחידקל(אותם אני מדמיין מסיפורי המשפחה),לתל אביב יש ירקון (שהיה מגרש המשחקים האולטימטיבי בילדות ומקום מסתור אירוטי שהתחלתי לאיית את המלה "אהבה")ולרמת גן יש ספארי.

ובכל זאת:הדיו בעט שבה אני כותב שירים היא דיו שחורה.באותה דיו אני מתאר גם טבע,אבל זוהי כבר התכתבות של תייר,של מי שהגיח מאור פנסי הניאון למקום בו זורחת רק שמש.ובכל זאת: אני אוהב חותמת ירוקות בדרכון האספלט, ואני אוהב לא פחות לשתול מטפורות מהקילומטר הראשון שבמחוץ לעיר בלב ליבה של אותה עיר.הנה המשל השיר POINT SHOES:

מֵרֶגַע שֶׁנִּדְלַק בָּךְ הַבָּלֶט

נִשְׂרָכִים סְרָטִים וְרֻדִּים

מֵעַל לְקַרְסֻלַּיִךְ.

וְאַתְּ

מַזְקִיפָה

גּוּף

כְּמָנוֹף

שֶׁבְּסוֹפוֹ עוֹמֵד זֶה הַמַּחְלִיף

נוּרוֹת שְׂרוּפוֹת בְּבֶטֶן

פָּנָסֵי רְחוֹב.

מִתַּחַת לָאוֹר הַמּוּטָל

אֲנִי מַשְׁקֶה בְּמַבָּט

פִּרְחֵי חַשְׁמַל הַבּוֹקְעִים

מִזֶּפֶת פָּנָיו שֶׁל

הָאַסְפַלְט.

התחלתי בקצות האצבעות,עברתי לזקיפות המנוף וסיימתי בפרחי חשמל.את הפרחים אפשר לשתול רק על זפת פניו של האספלט.

רוני סומק

המסורת ממשיכה – השנה השביעית

אירוע להנצחת זכר השואה באמנות הבמה, בסימן הזהות היהודית. בהשתתפות יוצרים, אמנים ואנשי רוח.
תוכנית מפורטת תתפרסם בהמשך באתר.
שמרו את התאריך.

ערב יום השואה
יום רביעי, כ"ו ניסן, 18.4.12 בשעה 21:00
הכניסה חופשית

"אמר רבי אבהו, גדולה תשובה שקדמה לבריאת עולם, שנאמר, בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכא" (מדרש תהילים מזמור צ)

מושג התשובה נתפש בד"כ כפעולה של תיקון חטאים, עוונות ופשעים. ע"פ תפיסה זו, בעולם אידיאלי, אין כל מקום לתשובה, שהרי לכאורה זהו עולם נטול חטא. אם כך הוא הדבר,הרי שהמדרש לעיל תמוה ביותר. אם התשובה הינה רק כלי לתיקון, מדוע נבראה היא לפני העולם? מהו תפקיד התשובה במציאות אידיאלית?

דומה שעל מנת להבין את סודה של התשובה, עלינו לחדור, ולו במעט, לסודה של הבריאה. אחד מיסודותיה של תורת הקבלה הינו יסוד "שבירת הכלים". משל "שבירת הכלים" מתאר מצב בו דוחסים תוכן לתוך כלי, מעל ומעבר ליכולת הקיבול שלו. התוצאה הטבעית, כמובן, הינה ניפוץ הכלי לרסיסים. כך גם בבריאת העולם, כאשר ברא הקב"ה את עולמו, הכניס בו השפעה אינסופית מאחר ואין שעור וגבול לרוחניות. ברם, העולם בהגדרתו הינו מציאות מוגבלת המעלימה את הקב"ה. אשר על כן, אין ביכולת העולם להכין את התוכן והעולם נשבר ונופל. מני אז, תכלית האנושות לתקן את העולם, לאסוף את השברים ולבנות מחדש את הכלי אשר יכיל בסופו של דבר את כל התוכן האלוקי האינ-סופי – "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

תהליך זה מתחולל גם בבריאת האדם. " דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו …ומלמדין אותו כל התורה כולה …וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (נדה דף ל:). התינוק רוכש במעי אימו את כל התורה כולה, אך בשעת הלידה, על המשבר, מתחוללת השבירה וכל התורה משתכחת. מני אז, שואף האדם לרכוש ולשחזר את כל התורה שאיבד, על שתהיה נצחית בקרבו. כך גם בבריאת על ישראל, הקב"ה ירד על הר סיני והרעיף עלינו את כל טובו האינסופי, ברם לא היינו אנו מסוגלים לקלוט זאת ועל כן באה השבירה – שבירת הלוחות.

התשובה הינה כח משיכה רוחני הטבוע בנו עוד טרם היצירה ומושך אותנו לעלות כלפי מעלה. כח התשובה דוחף אותנו תמיד להתקדם ולהשתפר, עד אשר נגיע לריבונו של עולם בבחינת "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". עצם העובדה שנבראנו במדרגה המקסימלית, מטביעה בנו את הפוטנציאל לשחזר מדרגה זו כאן בעולם, ולהביא את העולם למדרגתו הנצחית – לתחיית המתים.

במובן הזה, תשובה אינה רק חזרה כי אם גם ובעיקר – התקדמות. מובן הוא שאדם שחטא, צריך ראשית לחזור למדרגה בה עמד לפני החטא. אך זהו רק פן חלקי של התשובה. גם אדם שלא חטא באופן תיאורטי, חייב לעסוק בתשובה כיוון שהוא חייב לשוב אל מקורו – אל התורה שניתנה לו בילדותו, וכן חייב הוא להשיב את העולם למקורו האינסופי. תשובה היא בראש ובראשונה תהליך של התקדמות בלתי פוסקת והתפתחות אין סופית.

"התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח-חיים של התגברות על המדה המוגבלת של ההויה ועל חולשותיה. והתשובה הפרטית, של האדם היחיד, וקל וחומר של הצבור, שואבת היא את כחה ממקור חיים זה, שהוא פועל תמיד בעוזו פעולה בלתי פוסקת" (הרב קוק, אורות התשובה ו, א)

בראש השנה, עתידים אנו להמליך עלינו את ריבונו של עולם. בכל שנה מחדש, מנסים אנו להביא את הגילוי האלוקי האינ-סופי לעולם ע"י תקיעת השופר – "אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון". לאחר הבזקת האור האלוקי של ראש השנה – "אורי – זה ראש השנה", באה הדרישה של שבת שובה – "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" . עבודת עשרת ימי התשובה הינה לקנות את ההארות של ראש השנה ולהפכם לחלק טבעי מאיתנו, עד אשר נגיע לישועה ביום הכפורים – "ישעי – זה יום הכיפורים".

הבה, נאחוז חזק באור האלוקי אשר יורעף עלינו בראש השנה הבא עלינו לטובה, נבקש מהקב"ה בכל לבנו "אל תסתר פניך ממני – אל תט באף עבדך", ונזכה כולנו לישועה של הפרט והכלל בבחינת

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי – לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

1.

בית הכנסת היה חולצת החג הלבנה שלנו ובאותה מידה גם הכריכה החומה שעל מחברת החשבון.חשבון הנפש.לא ידענו אז מה לעשות עם הדפים המשובצים האלה, ורק אגרופו של יפת שהכה על חזהו ב"חטאנו פשענו" ניקב בהם סימני שאלה.ישבנו ליד האבות וראינו על מרפסת עזרת-הנשים את האימהות מחכות להוצאת ספר התורה והשופר.

לכמה מתפללים היה סולו קבוע.מזרחי,מנהל הבנק, היה חתום על "ובכן נקדישך מלך".לוי, העשיר השכונתי, היה מחכה ל"אין כאלוקינו".אבל כל הסולואים האלה התחברו יחד לשורת מקהלה שבסך הכל חיממה את הטליתות ואת שרביט המנצח של החזן. הוא ידע מתי צריכה תפילה להישמע כהמנון ומתי צריך לקרב את השפתיים לבלוטת הדמעה.

ביום כיפור, כשקרבו השעות לסוף הצום, היה ה"אל נורא עלילה" נשמע כקריאת קרב, ואפילו שורות כמו "המציא לנו מחילה/ בשעת הנעילה" היו מסתערות מגרונו זקופות חוט שידרה. הוא גייר את המילה 'בלוז' וידע לעצום עיניים ולהרגיש איך בית-כנסת שלם עושה כך מאחורי גבו, וכשסילסל בקולו הייתה ההתגנדרות טווסית להפליא. המחמאה הכי גדולה, בימים ההם, הייתה שגם נערי בית הכנסת האשכנזי היו גונבים רגע תפילה ממגרשם הביתי, ובאים להודות שהוא הגדול מכולם.

2.

לפני כמה שנים הוזמנתי לשוב ולהופיע לפני אסירי כלא רמלה .בסוף הקריאה הציע לי קצין התרבות של הכלא להראות לי מה התחדש מביקורו הקודם.

הוא לקח אותי לבית כנסת חדש .לא יכולתי של לחייך כאשר ראיתי ששמו הוא: "בית הכנסת הפקדתי שומרים".

הימים היו בין כיפור לסוכות,וברגע שנכנסתי לבית הכנסת התחילה להזדמזם באוזני תפילת "אל נורא עלילה" ששלושה ימים קודם שמעתי בבית הכנסת. ואז,הבנתי איזו משמעות יש כאן לשורות החזקות האלה.

המתפלל ביום הכיפור  מבקש "המציא לנו מחילה" ומתכוון ל"סליחה".בכלא רמלה מחילה היא גם אותו מקום ממנו אפשר לברוח.

המתפלל ביום כיפור מדבר על "שעת הנעילה" ומתכוון לנעילת שערי השמים . בכלא רמלה שומע המתפלל את שקשוק המפתחות  מול סורגי תאו.

ראיתי פתאום איך הופכות השורות לחתרניות, לקריאה לחופש.החוק הראשון של הג'ונגל הוא שאין חוקים. הכלא הוא ג'ונגל מרושת בסורגים.

3.

באותו לילה כתבתי שני שירים מכלא רמלה:

החופש

הַחֹפֶשׁ הוּא כַּרְבֹּלֶת דֶּשֶׁא הַצּוֹמֵחַ

בֶּחָצֵר קְטַנָּה לְיַד חַדְרֵי הַמִּפְקָדָה.

גַּם עָלָיו,יוֹדְעִים הָאַסִּירִים, תַּעֲלֶה הַמַּכְסֵחָה.

לבית הכנסת של הכלא קוראים: "הפקדתי שומרים"

אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, עֲצֹם אֶת

עֵינֵי הַשׁוֹמְרִים,

תֵּן לַמִּלִּים הַגְּנוּבוֹת לְהִשָּׂרֵף עַל

גַּחֲלֵי הַשְּׂפָתַיִים,

הַמְצֵא מְחִילָה

וּבִשְׁעַת נְעִילָה עֲשֵׂה שֶׁיִהְיוּ הַסּוֹרְגִים

רַכִּים כְּרִיסִים שֶׁהִצְמַחְתָּ עַל עֵינֵי הַנָּשִׁים,

מֵעֵבֶר לַחוֹמָה.

"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר' שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'" (ירושלמי מכות ב', ו').

למעשה החטא השפעה מרחיקה לכת על כל מישורי החיים. לחטא השלכות חברתיות ("חטאים תרדף רעה"), השלכות מוסריות אישיות ("הנפש החוטאת היא תמות") והשלכות חוקיות ("יביא קרבן ויתכפר"). משכך לא ברור כיצד בכוחה של תשובה לכפר ולהתגבר על תוצאותיו ההרסניות של החטא.

נדמה כי הדיאלוג התיאולוגי המרתק בין רבי מאיר לבין אלישע בן אבויה – רבו של רבי מאיר שזנח את דרך התורה (המובא בירושלמי, חגיגה ב', א') – עשוי לשפוך אור על מהות התשובה.

אלישע בן אבויה מגיע רכוב על סוסו לבקר את תלמידו רבי מאיר בבית מדרשו בעיר טבריה, בעיצומו של יום השבת. בין יתר העניינים בהם דנים רבי מאיר ואלישע, חלוקים השניים בפירוש הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קוהלת ז'). לשיטת רבי מאיר גם אדם שעשה טעויות בעברו עשוי לנחול הצלחה בחייו, אם ישתדל, ובלשונו: "… לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו". לעומתו, גורס אלישע, כי אופי ההתחלה מכתיב את אופי הסוף. התחלה מוצלחת עשויה לגרור סוף מוצלח, ברם התחלה גרועה מובילה בהכרח לסוף עגום, ובמילותיו: "טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו".

אלישע מגייס את סיפור עברו האישי כהוכחה לתפיסת עולמו: "ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד … וישבו ונתעסקו בדברי תורה … וירדה אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה … והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש … אמר להן אבויה אבא רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש"

עברו האישי של אלישע מצטייר כמבטיח – בן טובים, שגדל בבית ועד לחכמים, והוקדש ללימוד תורה מינקותו. ברם בשל אופיו הפרפקציוניסטי והביקורתי אין אלישע גאה בעברו. הוא מוצא בו רבב – כוונת אביו בהקדשתו לתורה לא היתה לשם שמים. עובדה זו מסבירה, לדידו של אלישע, מדוע מוכרח היה להתפקר. עברו הפגום הוא שהכתיב את עתידו המר.

פעמיים לאורך המדרש טוען אלישע, כי את תפיסת עולמו למד מחברו רבי עקיבא. טענתו זו של אלישע מעוררת השתאות, שכן דווקא רבי עקיבא משמש דוגמא מהלכת ליכולת האדם להתעלות מעל עברו באמצעות כוח רצונו. בניגוד לאלישע, רבי עקיבא, בן גרים, העביר את ארבעים שנות חייו הראשונות כרועה צאן פשוט, נטול תורה, השכלה ואמצעים. אין ספק כי אחריתו של רבי עקיבא עולה על ראשיתו. זאת ועוד, האופטימיות הבלתי נלאית של רבי עקיבא, עד כדי נכונותו לשחוק נוכח שועלים היוצאים מחורבות קודש הקודשים, אף היא מוכיחה את אמונתו בכוח להתעלות מעל רוע הגזירה.

נמצא, כי אלישע לא באמת הקשיב למשנתו של רבי עקיבא, כי אם "שמע" רק את מה שרצה לשמוע.

באותו האופן ניתן להסביר את הסיבה שמספק אלישע לסירובו לשוב בתשובה: "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביה"כ שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי". אלישע לא ממש הקשיב לבת קול, כי אם הקשיב לרחשי ליבו, למאוויו. אופיו הקפדני, הדקדקני, הוא שמנע ממנו את הזכות למחול לעצמו, לקבל את עצמו על טעויותיו וכשלונותיו.

במאמר מוסגר יצויין, כי אף אם אכן אלישע שמע בת קול, הרי שלא היה בכוחה להכתיב את התנהלותו של אלישע, שכן הקב"ה אינו מתערב בבחירה החופשית של האדם. לפיכך ראוי היה כי אלישע יתנגד לבת הקול, בדומה לרבי יהושע שידע להשיב לבת קול: "לא בשמים היא".

שורש נפילתו של אלישע נעוץ בתביעתו הבלתי מתפשרת לשלמות, כפי שכותב הרב קוק: "כשאדם רוצה שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שום מעמד, ולא יוכל לחזר את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמיתית." (הרב קוק, מאורות הראיה, ירח איתנים, י"ז).

בעולם בו השלמות עצמה אינה יעד בר השגה, התשובה מהווה כוח מניע, היא השאיפה התמידית של האדם אל השלמות. האדם עשוי להיות מועד לנפילות, לטעויות. ברם שאיפתו אל השלמות, ואמונתו ביכולתו לשנות ולקדם, היא משלימתו, וכדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר – אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות." (אורות התשובה ה, ו)

התשובה מעניקה לאדם תקווה, וככזו, היא מקנה לאדם את העוז להתקדם, לשנות, לכפר: "אלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בעיקר נח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל, אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחניות ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אליו." (מאורות הראיה, שם)

תחילת ימי בין המצרים בצום י"ז בתמוז. לפי המשנה, ביום טרגי זה חטא עם ישראל בחטא העגל, והביא לשיבור הלוחות: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז … נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל" (משנה תענית ד', ו').

הדגשת הקשר שבין חטא העגל לבין צום י"ז בתמוז נועדה אולי לרמוז, כי המניעים שבבסיס חטא העגל הינם למעשה אותם מניעים שגרמו לחורבן הבית.

מה הביא את עם ישראל ליצור עגל עבודה זרה רגע אחרי שהם ראו קולות במעמד הר סיני?

לפי המדרש, במעמד הר סיני עצמו היה מימד של כפיה, אשר ניתן לראות בו גורם לחטא העגל: "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פ"ח.)

מה פשר הטענה כי מעמד הר סיני נכפה על עם ישראל? הרי העם בחר בתורה ביזמתו: "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’, נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד, ג') ומאוחר יותר: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"(שם, ז').

מסביר המשך חכמה, כי הכפיה שבמעמד הר סיני לא נבעה מכך שבני ישראל הוכרחו לקבל את התורה, כי אם מהעובדה שבפני בני ישראל לא עמדה כל אלטרנטיבה ריאלית זולת קבלת התורה: "שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה" (משך חכמה, משפטים).

לפי פירוש המשך חכמה, בחירתם הכנה של בני ישראל בתורה במעמד הר סיני לא היתה מלאה. הם אמנם בחרו בתורה אשר ניתנה להם בחסדי ה' במעמר הר סיני הפלאי, ברם הם מעולם לא עברו תהליך הדרגתי וסיזיפי של בחירה בתורה מתוך עבודה עצמית, צמיחה והפנמה.

מעין זה מעיר האדמו"ר מקוצק על דברי המדרש: " "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח). אמנם ביציאת מצרים ראתה השפחה מראות נפלאים יותר מיחזקאל וישעיה, מסביר הרבי מקוצק, ברם היא נשארה שפחה. זאת מאחר שהחזיונות בהם חזתה לא באו לה מצד מעלתה, מצד בחירותיה, כי אם הודות לחסד האלקי אשר הושפע עליה. להבדיל מיחזקאל וישעיה, אשר זכו לחזות פני אלקים מצד מעלתם האישית.

שורש חטא העגל נעוץ לפיכך בהיעדר ההפנמה האמיתית והמלאה של ערכי התורה שניתנה לבני ישראל במעמד הר סיני.

יתכן כי בקושרם בין חטא העגל לבין חורבן הבית מבקשים חז"ל לרמוז, כי שורש החורבן נעוץ אף הוא בהיעדר הפנמה אמיתית של התורה, כמאמר הנביא ישעיה: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנ-ָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.  לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כ"ט, י"ג-י"ד)..

עם ישראל לא חי את חיי התורה, כי אם המשיך לקיים את מצוותיה במלאכותיות ובצביעות, וממילא בכך הביא על עצמו את חורבן ירושלים.

לאור האמור ניתן להבין את מאמר הרב קוק במגד ירחים לחודש תמוז: "מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים."

כמובן שאמירה זו מכוונת להלכה לפיה בימי בין המצרים מוזהרים המורים שלא להכות תלמידיהם: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב …ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שו"ע תר"א י"ח). ברם מדוע אזהרה זו מיוחדת דווקא לימי בין המצרים?

הרב קוק מבקש להסב את תשומת ליבם של המחנכים לתפקיד המהותי המוטל עליהם בימי בין המצרים לתיקון העוולות שהביאו לחורבן.

אם עבודת ה' שקדמה לחורבן התאפיינה בכפיה באמצעות מקל חובלים ואימת העונש, הרי שבימי בין המצרים מצווים אנו על התיקון, על חינוך להתחמשות רוחנית, העצמת המתחנך, ובניית זהותו האישית ובטחונו לבחור בתורה באמת.

"צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט)" (שו"ע ורמ"א או"ח, תקנ"א ע"פ מדרש איכה). חז"ל רואים בשליטת קטב מרירי את שורש הפורענות בימי בין המצרים: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמד"א מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים" (איכה רבתי פ"א, כ"ט). מהו אותו קטב מרירי? מאימתי נקבעת הלכה על פי שדים?

אחד מחמשת האסונות הטראומטיים שאירעו בתשעה באב הינו לכידתה של ביתר: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה בתר, ונחרשה העיר." (תענית ד', ו'). על הרוגי ביתר נדרש: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר … "בני ציון היקרים המסולאים בפז" מאי "מסולאים בפז"? … אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין."(גיטין, נ"ח.) וצריך עיון – וכי גדלותם של הרוגי ביתר נעוצה היתה דווקא ביופים הפיזי?

בחינת ייעודו הרוחני והלאומי של בית המקדש, והשלכות החורבן ולכידת ביתר, תשפוך אור על הסוגיה.

"… כך אמר ר' יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. וכי יש ירושלים למעלה? הן, שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"." (תענית, ה.), וכן: "אמר ר' יהושע בן לוי: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים." (ירושלמי, חגיגה, פ"ג, ה"ו). בית המקדש נועד לשמש גורם מאזן, משלים ומלכד בין ניגודי שמים וארץ, גוף ונשמה, אדם וחברו. עבודת ה' בבית המקדש הינה עבודה של התפעמות רוחנית הכרוכה בעבודה מעשית, ירושלים של מעלה מעורבת בירושלים של מטה, בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')

שלמות זו מתגלמת בפרט בדמותו של הכהן הגדול, כאיש אשר גדולתו נעוצה בהשגותיו הרוחניות, השלובות בהישגיו הגשמיים, לרבות יופי, כח ועושר: "ולמה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בחמשה דברים: בנוי, בכח, בעושר ובחכמה ובשנים" (תנחומא, אמור, פ"ד).

בני ביתר, אשר אבדנם נסמך, כאמור, לחורבן הבית, מייצגים גם הם את האיזון בין שמים וארץ שבבית המקדש. מסביר המהר"ל, כי יופיים הפיזי של בני ביתר נקשר בגדולתם הרוחנית. נשמתם ממעל האירה בגופם התחתון ושיוותה להם יופי גופני-בהיר-רוחני, ובלשונו:

 "כי צריך שיעמיק בדברים אלו ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין, כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר שהיו מסולקים מן הגוף העכור והיה להם הבהירות והיופי. ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי הוא עכור, שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית היא עבה ועכורה לגמרי, והמים יש להם גשם דק יש בהם בהירות יותר, והרוח יש לו דקות הגשמי יותר והוא עוד יותר בהיר, וכן תמיד כאשר ידוע, והיה לביתר מדריגה זאת שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין אשר הם פאר על גוף האדם אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החמרי" (נצח ישראל, פ"ד).

יופים החיצוני , לא זו בלבד שלא הסתיר את פנימיותם, כי אם שיקף את היופי הפנימי, בבחינת "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" – "תתהלל ביופיה" (ע"פ הגר"א)

ההרמוניה שהשרה בית המקדש, אשר הובלטה במיוחד בדמות הכהן הגדול ובני ביתר, היתה ניכרת אף במועדי העליה לרגל לבית המקדש. מועדים אלו חלים בעונות ממוצעות, בהן שעות היום שוות לשעות הלילה ומזג האויר נוח – אות וסמל לאיזון, לשלמות ולשלווה ששרתה בבית המקדש, וכדברי המהר"ל

"וכאשר עוד תבין תדע כי המועדים הם בחדש ניסן ובחדש תשרי, וזה כי שני אלו הזמנים שהם חדש ניסן ותשרי הוא זמן ממוצע זמן שוה שהרי היום והלילה שוים והקרירות והחמימות בשוה ואין זמן הזה יוצא לשום קצה מן הקצוות, ובשביל שאין הזמן יוצא לשום קצה ראוי שיהיה מוכן לקבלת הקדושה ביותר. אבל זמן אשר הוא יוצא לקצה מן הקצוות אינו מיוחד לקדושה האלקית אבל הוא מוכן להיות הפך הקדושה כמו ט' באב וי' בטבת שאלו החדשים מיוחדים להתנגד לקדושה האלקית" (גבורות ה', מ"ו)

חורבן הבית, המבטא את הפרת האיזון, בא בעטיים של חטאי ניתוק בין ארץ לשמים ובין אדם לחברו. תקופת בין המצרים, הניכרת בימים ארוכים, לילות קצרים ומזג אויר מוקצן, מייצגת גם היא מציאות קוטבית, קיצונית, מנותקת וכואבת, שהביאה לחורבן בית מקדשנו, חורבן ביתר, ואבדן מידת "היופי הבהיר".

פורענות זו מגולמת בדמות קטב מרירי, אשר כשמו כן הוא, סמל לקוטביות ההרסנית והמחרבת שביסוד ימי האבל. תיאורו של קטב מרירי במדרש מבליט את ההקצנה חסרת הפרופורציה שבדמותו: "ר' יוחנן ורשב"ל – ר' יוחנן אמר כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת" (שם)

ימי הנחמה שלאחר תשעה באב משיבים האיזון שהופר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשה באב…"(תענית ד' ח'), אלו ימים בהם "תשש כוחה של חמה" (תענית ל:), בהם חוזרת ההרמוניה לעם ישראל – "הותרו שבטים לבא זב"ז" (שם), ובהם עתיד להבנות ביהמ"ק השלישי – נויו של עולם (פרי צדיק, ט"ו באב), אמן כן יהי רצון.

]]> http://brodt-center.org/blog/2011/07/18/%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%98%d7%91-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%a8-%d7%95%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%a9-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%a0/feed/ 0 http://brodt-center.org/blog/2011/07/18/%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%9f-%d7%a0%d7%95/ http://brodt-center.org/blog/2011/07/18/%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%9f-%d7%a0%d7%95/#comments Mon, 18 Jul 2011 18:35:50 +0000 ‫ariel‬ http://www.brodt-center.org/site/?p=170

הרב קוק, רבה הראשי הראשון של ישראל, חיבר קובץ פתגמים לחודשי השנה הנקרא בשם "מגד ירחים". בכל פתגם, טמונה משמעות החודש כבכתב חידה, אותו צריך הקורא לפצח. לחודש תמוז מביא הרב קוק את הפתגם הבא:

“מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים”.

מהי תמצית חודש תמוז ע"פ הרב קוק?

במהלך חודש תמוז מתחילה תקופת בין המצרים, תקופה של שלשה שבועות בהם נוהגים במנהגי אבלות, זכר לחורבן בית המקדש והאסונות הלאומיים שנלוו לו, וכפי שתיארו חכמינו במשנה:" "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז … נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל" (משנה תענית ד', ו') .  הרב קוק בפתגמו, מנסה לתת פתרון להיחלצות מהקושי ההיסטורי שבימים אלו , ועל כן פותח את הפתגם באמירה– "מבין המיצרים נגאל עם".

 האירוע הראשון אשר אירע בשבעה עשר בתמוז היה שבירת הלוחות. הלוחות כידוע, לא נשתברו מאליהן. הן שוברו בכוונה תחילה ע"י משה רבינו בעקבות הזעזוע שלו מחטא העגל. משה רבינו מבטא בשבירת הלוחות את שורש החטא – שבירת הדברות שהיו חרוטות על לוח ליבנו.  הלוחות לא ניתנו לנו כקודקס חיצוני של חוקים, אלא כמערכת פנימית-נפשית. ברגע שהפנים רקוב, אין כל ערך למסגרת החיצונית ובמובן הזה הלוחות משתברים מאליהם.

האסונות אשר אירעו בשבעה עשר בתמוז, הינם תוצאה של חוסר יכולת להפנים את הקוד המוסרי אשר קיבלנו בהר סיני. העם אמנם קיבל על עצמו את המסגרת של התורה, אך לא הצליח להפנימה אל לוח ליבו ו"להתחבר" אליה.  אשר על כן, ברגע הראשון בו ניתנת ההזדמנות להתפרק בחטא העגל, מיד "ויתפרקו העם את נזמי הזהב". חומות ירושלים אשר נסדקו ביום זה, מייצגות גם הן את חומות המוסר אשר נסדקו בליבנו וזהו שורש הפורענות. העם כשל במציאת הדרך לבית המקדש שבלבו. דברי הנביאים נפלו על אזניים ערלות ולא חדרו פנימה את אוטם ליבנו. עבודת אלקים הייתה מן השפה ולחוץ. העם לא חי את התורה כתורת חיים רוחנית ודינאמית, אלא קיימה כמסגרת חיצונית ושטחית.

התיקון לקלקול מתחיל בחינוך נכון. ביכולת להעביר את המסר לדור הבא לא רק בעזרת מסגרת ומשמעת קשוחה כי אם גם ובעיקר ע"י חינוך להפנמה והתחברות. חינוך בשיטת "מקל חובלים", עשוי להטיל פחד ויראה אך לא יזרז לחיי רוח מתוך אמת פנימית. התיקון האמיתי מתחיל ע"י "מורים חמושים בגבורה רוחנית" אשר יכולים לחנך ע"י השפעתם הרוחנית והאמת הפנימית שלהם ללא צורך של ניצול סמכותם הממסדית ומקל החובלים שלהם.

אשר על כן, ישנה הלכה ספציפית הנוגעת לחינוך בתקופת בין המצרים, בחודש תמוז: " צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב …ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שלחן ערוך תר"א י"ח). חינוך ע"י שימוש בכוח הסמכותי של המחנך, בפרט בימי בין המצרים הינו חזרה על החטא הקדמוני. פעולה זו רק מעמיקה את הקלקול ואשר על כן, בפרט בימים הללו אסור להשתמש "במקל חובלים" למטרות חינוכיות.

משה רבינו כשל בדיוק בנקודה זו. הוא מנסה לחנך את העם ע"י הכאה בסלע במקום שימוש בכח הדיבור. על כן, בבואו לדבר אל העם בסופו של דבר אומר הוא להם בקצף "שמעו נא המורים". את התיקון לנפילה מחפש משה רבינו בדמותו של יהושע בן נון, מנהיג סובלן אשר לא ישתמש במקל חובלים: " יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה'  כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ז). רש"י מסביר את הפסוקים כך: " אלהי הרוחות – אמר לפניו רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

אנו נמצאים בדור השופע ידיעות וחכמה. אנו מוצפים במידע מכלי המדיה והאינטרנט, וממערכות החינוך וההשכלה. עם זאת, ואולי בשל הצפת המידע, הדור שלנו סובל ממחסור במודעות פנימית והקשבה עצמית. מרוב חיבורים לאינטרנט והכבלים, התנתקנו מעצמינו ומעצמיותינו ושאלת "איכה" הקדמונית אותה נשאל אדם הראשון, חוזרת ומהדהדת באזנינו. היום יותר מאי פעם, חייבים אנו לשנן את המסר של חודש תמוז, מסר של חינוך למודעות עצמית וחיבור פנימי.

על מנת שנוכל לחנך את הדור הבא לדרך ארץ, לחיי רוח וערכים, לציונות ותרומה לחברה לעם ולעולם, שומה עלינו למצוא את הנתיבה אל ליבם של בני הנוער בכוח הרוח והאמת ולא בכוח הסמכות. רק סבלנות וסובלנות, אהבה חום והבנה, ואפילו קורטוב של אהבת חינם, יסייעו בעדינו להפיץ את אור החינוך לערכי הנצח. אלו ורק אלו המנהיגים אשר יביאו את התיקון והגאולה מימי בין המצרים –

" מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

פרשת "פרה אדומה" סתומה היא לא רק בעניינה, כי אם גם במיקומה. פרשה זו העוסקת בטהרה מטומאה המוות, צריכה היתה להמצא לכאורה, בספר ויקרא, ספר הטומאות והטהרות. כשם שמתארת שם התורה את אופן הטהרה מטומאת הזב והמצורע, כך מצפים היינו למצוא בספר ויקרא את סוד הטהרה מאבי אבות הטומאה, טומאת המוות. מדוע אם כן, ממוקמת פרשה זו כאן, באמצעו של ספר במדבר?

חז"ל דרשו במדרש את עניין הסמיכות לסיפורו של קורח. "מה ראה קרח לחלוק על משה?  פרשת פרה אדומה ראה". ע"פ חז"ל, שורש הנפילה של קורח ועדתו בפרשת קורח, נעוץ הוא במחלוקת סביב פרשת הפרה האדומה. על מה ולמה נתעוררה מחלוקת זו?

עסקנו בשבוע שעבר בטעותו של קורח. קורח סבר שאנו שרויים במציאות "שכולה תכלת", מציאות אידיאלית בה כולם קדושים, וממילא מבינים אנו את הציווי האלוקי. למעשה, מרבית הנפילות של העם במדבר הינן נפילות הבאות מגדלות. גם המרגלים שהיו "ראשי בני ישראל" חשבו שהם מבינים היטב את רצון הקב"ה ולטובת כך העדיפו להשאר במדבר הרוחני. נדב ואביהוא גם הם, נפלו מתוך מחשבה שהם גדולים ממשה ואהרון ועל כן נכנסו הם לקודש הקודשים וכך קיפדו את חייהם, בהקריבם אש זרה – אשר לא ציווה אותם. חטא העגל גם הוא נובע ממחשבה של גדלות, כאילו מבינים הם את רצון הקב"ה ועל כן סברו לעשות עגל ודרכו לעבוד את הקב"ה. אכן, בני ישראל לא טעו בהרבה שהרי אין הבדל רב בין הכרובים לבין עגל הזהב (ע"פ הסברו של "הכוזרי"), למעט עובדה אחת, קטנה ומהותית – את זה ציווה הקב"ה ואילו שאר הדברים אינם ציווי כלל ועיקר.

הדבר הנותן כוח רוחני לכל חפץ כאן בעולם הינו הציווי האלוקי. ברגע בו מקיימים אנו מצווה אלוקית, אותו מעשה פשוט שעמדנו לבצע הופך להיות מעשה קדוש, רוחני ומשמעותי, כיוון שכמצווה – יונק המעשה משרש אלוקי אין-סופי. מעשה הנובע ויונק רק מתפיסתנו והבנתנו, הינו מעשה מוגבל כשם שמחשבתנו מוגבלת, גדולים ככל שנהיה.

למעשה, החטא הראשון בעולם, חטאם של אדם וחוה, נבע מאותו השורש של הרצון להיות כאלוקים "יודעי טוב ורע", אך ע"י הפרת הציווי האלוקי. מאחר וכך נתגשמה האכילה מעץ הדעה והפכה לאכילה גשמית, פשוטה ומוגבלת. ברגע בו חטא אדם בחטא זה, נקנסה עליו מיתה. האדם כבר לא יחיה חיי נצח (עד לימי תחיית המתים בב"א) מכיוון שיצר נתק בין העולם המעשי המוגבל לעולם הרוחני האינסופי, בין הפעולה למצווה, ואשר על כן "ביום אכלך ממנו – מות תמות", כלומר – תיצור נתק מוחלט בין גופך לנשמתך. על כן המוות הוא אבי אבות הטומאה. המוות מייצג את הדיסוננס העצום שבינינו לבין החיים האידיאלים, חיי נצח של עולם מעשי ורוחני האחוזים זה בזה בקשר בל יינתק.

התיקון לטומאה זו ולטעויות אלו הינה מצוות הפרה האדומה. מצוות הפרה הינה "חוקה" בהגדרתה. לא ניתן להבינה, כיוון שיש בה סתירה פנימית, שהרי המים המטהרים את הטמא, מטמאים את הטהור. למעשה, ככל שאדם מנסה להתחקות אחר טעמה הלוגי של המצווה כך צפוי הוא למפח נפש, כפי שטען שלמה המלך, החכם מכל אדם – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – ככל שנסיתי לחקור, כך התרחקה מצווה מהבנתי. טעמה של מצוות הפרה הינו עצם העובדה שאין בה טעם כלל ועיקר אלא גזירה אלוקית וכפי שאומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו – "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (במדבר רבה י"ח, ט'). מצווה זו מגלה שאין כח קדושה עצמי בכל פעולה שלנו. המים לא מטהרים והמת לא מטמא. מה שבאמת נותן כח למעשינו הוא הציווי האלוקי. מאחר והקב"ה ציווה על המים לטהר את זה ולטמא את האחר – זוהי למעשה פעולתן הרוחנית.

במובן הזה, הפרה מטהרת מטומאת המוות, הטומאה של נתק העולם המעשי מהעולם הרוחני. מצוות הפרה יוצאת מן הכלל על מנת ללמד על הכלל. קיום מצות הפרה מוכיח שכל עולם המצוות שלנו אינו מבוסס רק על הבנתנו, כי אם על הציווי האלוקי. אנו אכן מצווים לחקור את טעמי המצוות כדי שהתורה תהיה לנו "טעימה" יותר, אמנם הסיבה לקיום המצוות היא אחת בלבד – הציווי האלוקי. קיום מצווה זו חסרת הטעם, מוכיח הוא שכל עולם המצוות שלנו מבוסס הוא על הציווי האלוקי ולא על הבנתנו בטעמי המצוות, עמוקה ככל שתהיה.

אשר על כן, מכפרת מצווה זו גם על חטא העגל וכפי שדרשו חז"ל (שם):" ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל". חטא העגל נבע ממצב של אופוריה לאחר מעמד הר סיני. העם היה בטוח שכבר הגיע לשמיים ומבין הכל, ועל כן יצר לעצמו עגל. מצוות הפרה תמיד תזכיר שגדולים ככל שנהייה, תמיד תהיה מצווה אחת שתהווה "חסם עליון", מצווה שאינה ניתנת להשגה.

קורח סרב לקבל מצווה זו של "פרה אדומה". היתה לו "רוח הקודש", והוא סבר שכבר מבין הוא את הכל. על כן מתווכח הוא עם משה על טעמי התורה – "טלית שכולה תכלת – מהו שתהא חייבת בציצית?". קורח טוען שכולם קדושים, כולם חכמים ונבונים, ועל כן קורח "הפיקח" מסרב לקבל מצווה אשר תעיד שיש משהו שגם קורח, עם כל גדלותו, אינו מבין.

זהו סודה של הפרה האדומה, המצווה ללא הטעם, ועל כן ממוקמת היא דוקא כאן, בין כל חטאי "הגדולים", על מנת להאיר לנו נתיבה כיצד להמלט מסכנת גבהות הלב, שורש הנפילות במדבר.

"חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי!"