מנורת המאור של חיינו

יצחק מאיר

 וינייטה לחנוכה התשע"ג

מנורת המאור של  חיינו / יצחק מאיר

 לו דימינו את מרחב היקום לבוסתן ענק שצומחים וחיים בו כל העצים הנטועים בכוכב ארץ, כל פרח וכל פרי, כל החרקים המאבקים וכל בעלי החיים הרועים,האורבים, הזוחלים והמתחפרים, השוחים בימים ובנחלים והמעופפים בשולי שמים, היינו מותרים בדימוי החושך לכורת הגדול שאינו מניח לרגלינו מכל העושר המופלג של בריאה מוארת אלא גדם עץ אחד, ענף עקור מעיקרו, בור, חיה רעה, דרך ללא מוצא, שיתוק מיראת הצעד הבא, בדידות, ניתוק. נוצה יתומה.

האור הוא נסיך החיבור לכל העולמות. החושך סוכן הפירוד. האור מתפשט והולך, מתעצם וכובש. החושך אין בו מעט ואין בו רב. הוא מוחלט. רובץ. חד ממדי. "וימש", אינו אלא מטאפורה. הוא נועל. אין בו סדק. אם יש, אינו חושך. קרן זהירה אחת מכה אותו וממיסה את ליבו. האור הוא הבריאה. אלוהים אמר לו "יהי", והצית אותו לברוא. מאז היה הנר, הזעיר, הצנוע, הרועד מתוך ליבת להבתו, לסמל החיים. "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם…" ( משלי כ'. כ"ז), אומר הפסוק. על פניו, האלוהים שאמר אור ויצר באור, האיר בנרו חיים בגולם העפר ממנו צר את האדם. נשמתו היא אורו.  באה נשמה באדם, נדלק הנר. כבה הנר, כבו חייו.

 דימוי החיים והמוות על כל משליו ועל כל נמשליו, בכל העמים ובכל התרבויות, בקרב כל ילודי אישה בתבל ומלואה, מאפיל על כל הדימויים האחרים הנשאלים מן הנר, החוכמה, המצווה, היצירתיות, הזהירות, היושר, המשפט, הצדק. אך אין די. הנה בא המדרש, בצנעה עד שכמעט אין מרגישים בו, ומעצים את הדימוי הזה עוד ועוד, וחובק בו שמים וארץ. הוא קורא את הפסוק במשלי בלי להכריע אם כתוב בו כי הנשמה, נושא הפסוק, היא נר שהאיר ה' באדם, כעולה מן המבנה הדקדוקי של הכתוב, או אם נר ה', והוא נושא הפסוק,  הוא נשמת האדם, כעולה באותה מידה מאותו דקדוק באותו כתוב! נחוש ומאופק, קובע המדרש כי לא מדובר בפרשנויות שונות, אלא באמירה שבחרה מהכרה ומלכתחילה להיות דו ערכית.  "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם – אמר הקדוש ברך הוא, יהא נרי בידך ונרך בידי" (מדרש רבא, שמות,ל"ו,ג'). ההדדיות היא מוחלטת. דברים מעין אלה, אילולי אמרם המדרש, אי אפשר היה לאומרם. המדרש לא נתיירא, ואמר.

האדם נושא את נר האלוהים בעולם. הוא מאיר בו את החשכה. הוא מציל אותו ממרבצי האיין, מן הסתמיות של מציאות נטולת חובות, מידות, סובלנות, נאורות, מצוות עשה ואיסורי לא תעשה. כנגדו נושא האלוהים את נר האדם בשמים. הוא מציל אותם מדאייה מנותקת מבעלי התבונות והייצריות-הבוראת עלי אדמות. הרבה אמונה מאירה בהדדיות הזוהרת הזאת. היא אינה סימטרית. אלוהים הוא בורא ואדם הוא נברא. כבוד האדם אל מול כבוד האלוהים, שתי הוויות אוטונומיות המכבדות זו את זו, אילו נתבעו לסימטריות – הסימטריות הייתה מזייפת אותן. מפני שאינן סימטריות, יש להן לכל אחת ואחת בהן, עומק שאינו נמדד על פי עומק זולתה. כמוה כאהבה, הידיעה "כי נרי בידך ונרך בידי", היא ידיעה המכבדת והמקדשת את ההכרה כי שתי זהויות בנות חורין שומרות על ייחודן ומאירות כל אחת את רעותה  מאורה.

הנר, כולו פתיל, ושמן, ולהבה, משול כנשמה שכולה מסתורין, אדונית כל החושים שאין חוש היודע אותה. הוא קונה ממד של סוד מדימויו לסוד והולך לו קסום אצל הפשטות אחרות. הבריאה הפיזית הופכת לבריאה אתית. "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר…" (משלי ו',כ"ג), אומר הפסוק. המצווה, התביעה לבחור במעשה המרבה טובה בעולם, נדמית כנר. לא כאור. מדליקים נר מנר. אין מדליקים אור מאור. כמו נר מנר, מצווה גוררת מצווה. התורה עצמה היא יותר מסך כל המצוות כולן. הן נובעות ממקורה. היא הדעת ממנה הן נגזרות והיעד אליו הן שואפות ללכת. היא לא הדרך כפי שהיא נכבשת צעד צעד. היא תכלית התוואי כולו שחותרים להגיע בו אל הנכסף.

"נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהלים קי"ט, ק"ה), האמור בשיח בעל ספר תהלים עם אלוהיו, הוא שיח של הודיה על שניתנו מצוות לאדם, על שיש בעצם קיומו של הטוב  מעשה של פירוק מוקשי הרע המונחים לרגלי ההולך בנתיבות העולם הזה. "משל למי שעומד באפלה ונר בידו וראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל. למה? על שהיה בידו נר" (שמות רבא, ל"ו, ג').

 בעקבות הפשטת הנר למצווה, מפשיט המשל את האוון לחושך, את הרע למוקש, את הטוב לתכלית ואת התכלית לאור. לעולם ייזהר אדם ללכת בענווה לאורו של הנר, ואל ישאף להתעטף בראש דרכו באור הגדול, שמא יסתמא, שמא תכה אותו ההתעטפות  בזוהר מיד בראשית הדרך בסנוורים. שיעורין שיעורין ילך האדם, ידליק נר מנר, מצווה ממצווה, יפורר בטוב את הרע לרגליו, פעם אחר פעם, ויפחד תמיד שמא לא הגיע עדיין לנתיב ממנו בא לו האור המופלא וסילק מהן את הכשלים שאין אדם בארץ שאין הם אורבים לו כל ימיו. "דרש רבי מנחם בר יוסי, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור. את המצווה בנר, לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור, לומר לך, מה אור מגן לעולם, אף תורה מגינה לעולם" (מסכת סוטה כ"א, א').כבר אמרו חכמי האומות כי אין טוב מוחלט בעולם זולת השאיפה לטוב המוחלט. בדומה ובקרוב, אין מגן עולמית, אלא הכמיהה להגיע למדרגה המזכה את האדם להגנה עולמית.

עם האמור, בא רש"י ומגלה כי יש בו בפסוק במשלי הקרנה של אור שאינו נוגה רק ככמיהה בעולמות שמתעלים אליהם אף על פי שאין יכולים ילודי אישה להגיע עדם. יש אור נוטף לתוך עולמנו, מאותו אור שאין להשיגו. "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר…" מתפרש על ידו במקוריות מפתיעה. ב "נֵר מִצְוָה" הוא רואה את "… מצוות האב שכל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו…". הטוב הטבעי, המוטמע באדם עם יצירתו, מיטשטש בסמטאות החיים, מסתתר, הולך לאיבוד בין הצללים. מצוות האב היא כלהבת נר הבולשת בחשכה, החושפת את האבדה, ונערים ונערות שכיבוד אב מעוגן בליבם וזכר מצוות דגולה זאת מלווה אותם בנתיבות החיים, משיבים לעצמם את אשר נשר מתוכם בדרך. " וכן " , מוסיף רש"י, " מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו, שכן הוא אומר "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"(משלי א',ח'). מוּסַר אָבִיךָ  הוא המצווה, הנר, תּוֹרַת אִמֶּךָ, הענקת המידות באהבה, הטוב והחמלה בנשיקה, היא תורה, ותורה אור.

 האלוהים לא יכול היה  לתת  לנו את הטוב המוחלט. לכן נתן לנו את האימהות. וכבר "אורה לתינוק במעי אמו", לומדים חז"ל מן הפסוק באיוב כ"ט,ג', " בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי…" (תנחומא,תזריע א'). אורה עלי אדמות, מראשית היותנו עד אחרון יומנו, מרחמה של האם יולדתנו  הוא זוהר. …ובבואנו מסתרים עד צאתנו לאפלה, אמנו בלתי נשכחת לעד, היא  מנורת המאור של חיינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>