כי האדם עץ השדה / הרב בן ציון אלגזי

logo-login

פעמים רבות מוצאים אנו דימויים ומשלים בדברי הכתובים ובחז"ל, מטרת הדימוי והמשל הוא לסבר את האוזן ולהמחיש לאדם את הדברים מקרוב . וכשם שמצינו בתורה ובחז"ל דימויים בהם נמשל האדם לחי במעשיו במידותיו, כך מצינו שנמשלו מעשינו לצומח לפירות ולאילנות.
וכדוגמא קובעת התורה : "כי האדם עץ השדה " (דברים כ' י"ט)
פעמים רבות השתמשו הנביאים בתוכחת קלקול המעשים כפירות באושים, ועם ישראל ככרם ה' צבאות (כמבואר בירמיהו פרק ג' ובגמ' וברש"י בב"מ דף פד ע"א )
ובכתובים : " אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" ( ישעיהו ג' י' ), מעשיהם של צדיקים נדמים כפרי , ובמשנה בפאה אלו דברים שאדם אוכל מפרותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב . וכן הגמ' בתענית דף ז' ע"א אומרת אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא ?
מה עומק כוונת המקרא וחז"ל להמשיל אותנו כעצי פרי ומעשינו כפירות?
ועוד יש לשאול , על גמ' בחגיגה דף ט"ו ע"א מובא על ר"מ שהיה לומד תורה מ "אחר" מאלישע בן אבויה . שאלו את ר"מ כיצד אתה לומד מן הנידח שמא תושפע מקלקולו. ענה ר"מ ואמר: תוכו אני לוקח קליפתו אני זורק. במה מתרץ ר"מ את מעשהו בכך שאת תוכן הפרי שיש בו טוב הנני לומד ולוקח, אך קליפתו – קלקולו אני זורק. לא יכל ר"מ לענות בפשטות את הטוב שבו אני לוקח ובוררו מתוך הרע. כבורר אוכל מתוך פסולת?
כל פרי בראו הקב"ה מג' חלקים.
קליפה חיצונית- המגנת עליו ומושכת את עין רואה הפרי.
בשר הפרי- שהוא נאכל, כי הוא עיקר הפרי.
וגרעין הפרי- החלק הפנימי של הפרי.
לכל אחד מחלקי הפרי ישנו תפקיד בפני עצמו , קליפת הפרי- נועדה לשמור על בשר הפרי מפני פגעים רעים ואף צבעו ומשיכת העין נקבע רבות ע"י קליפת הפרי, וכך נאמר אצל חוה בראותה את עץ הדעת "כי טוב העץ למאכל ותאווה הוא לעיניים" משמעות הדבר שהפרי נראה כטוב למאכל וכי תאווה הוא לעין, וזה נראה ע"י החלק החיצוני שהוא הקליפה. אלא שחשיבות הקליפה מתמעטת בזמן אכילת הפרי, שכן רבים מן הסוגים של הפירות והירקות שמורידים מהם את הקליפות עם אכילתם.
בשר הפרי- הוא עיקר הפרי שעיקר רצונו של האדם באכילת הפרי הוא באכילת בשר הפרי וזה עיקרו.
ובגרעין הפרי- טמן הקב"ה בפנימיותו של כל פרי ופרי את הכח להמשך קיום הפרי מסוג זה בעולם. א"כ בכל פרי כבר נמצא הפוטנציאל לפרי הבא שעתיד להוציא פירות למינהו.
וחז"ל במשנה בפאה פ"א מ"א אמרו אלו דברים שאדם אוכל מפרותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, השוו חז"ל את המצוות לפירות ובדומה לפרי אף במצווה יש שלשה חלקים. יש בכל מצווה קליפה חיצונית, החלק הפנימי של המצווה, וכח הזריעה למצווה הבאה.
קליפת המצווה – בכל מצווה יש את חלקיה החיצוניים, יש בה חלקים חיצוניים ע"י קביעת התורה, וחלקים חיצוניים ע"י עושי המצווה. חלק מן המצווה שנקבעו ע"פ ההלכה שיש בהם חיצוניות אשר הם מהווים חלק מכריע ועקרוני בדיני המצווה כמו מצוות ציצית אשר יש בה דין של פתיל תכלת ודווקא צבע התכלת, האתרוג והידורו, צורת השופר וכיוצא בזה אשר התורה דורשת צורה חיצונית למצווה שכן יש חשיבות בעומק החכמה האלוקית לצורה החיצונית, אופן עשיית המצווה אף הם פעולות חיצוניות לכאורה טכניות שללא לימוד לעומק את מהותם הרי שיכול האדם לעשותם כמצוות אנשים מלומדה. כלשון ספר החינוך במצווה ט"ו . ואף שהתורה דרשה צדדים חיצונים לכל מצווה ומצווה אל לא לאדם לפעול רק באופן חיצוני למצווה, שכן העושה מצווה ללא כוונה לחלק מן הפוסקים לא יוצא י"ח, שכן מצוות צריכות כוונה וודאי שלכתחילה לכולי עלמא מצוות צריכות כוונה, וכל העושה אותם רק ב"כדי שיאמרו" אין הוא זוכה לסגולותיה של המצווה אלא חלילה להפך. שהוא העושה בבחינת שלא לשמה חיצוניות המצווה באה כקליפת הפרי למשוך את האדם אל התוכן הפנימי הסגולי של המצווה בכך שהוא מתפעל מן המראה החיצוני, אך ודאי שלא די בכך, ועקרה של המצווה זהו תוכנה הפנימי.
ומכאן נעבור אל עצם המצווה ופנימיותה רמ"ח מצוות עשה באו כנגד רמ"ח איבריו של האדם לגרום לו שלמות פנימית. וכשם שיש מזון גשמי המחיה את האדם שגופו ניזון ע"י אבות ע"י אבות מזון שכל אחד מהם משלים חלק אחר מבנין גופו הפיזי של האדם, כך מורכבות המצוות ממכלול אבות מזון רוחניים הבאים להחיות את נשמתו ע"י תרכובות שונות הנמצאות בפנימיותה של כל מצווה ומצווה . לכן לכל מצווה ומצווה יש לה שורש וטעם אחר הבאים להחיות את כל צדדי הרוח של האדם , ובכך יכול האדם להגיע אל שלמותו הרוחנית . ורק למידה לעומק של כל מצווה עשיתה בלב שלם ובנפש חפצה, וירידה לפנימיותה של המצווה חוץ ממראה החיצוני מביאה את האדם למדרגה של רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, "לזכות" משמעו לזכך ולרומם את האדם איך? ע"י זה שהרבה להם תורה ומצוות .
והחלק השלישי של הפרי הוא הגרעין הגורם להמשכיותו של הפרי וליצירת פירות נוספים . בכל מצווה אף בה יש גרעין הגורם להמשכיות הפרי שכן המשנה באבות אומרת : "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" . ודברי המשנה יתבארו ע"י הגמרא ביומא.
הגמ' ביומא דף פ"ז ע"א אומרת: " האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה , למה לי למיתני אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זמני? כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אומר רב : כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר". גמ' זו התבארה לנו ע"פ דברי מרן הגר"ח גולוידיכט זצ"ל על המשנה באבות שהבאנו לעיל "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" . (אבות פרק ד') איך יש בכוחה של מצווה לגרום ולגרר מצווה נוספת וכך אף בעבירה?
אלא שלמצווה צריך כוחות נפש להתרומם מעל העפריות הגסה ולהחלץ חושים ע"מ לקיים מצווה כדבעי. שכן היצר ושאר המעכבים הגשמיים מפריעים ומסיתים את הדרך מלקיים מצווה כדבעי ועל האדם לחדש ולחלץ כוחות כדי להתגבר על כל המפריעים ולקיים את המצווה כהלכתה שכן בטבעו אין הוא מושרש ומוטבע בעשיית המצווה וכדי לקבע את כוחותיו בקיום מצוות עליו לעמד בנסיון עשיית המצווה ע"י סילוק המפריעים וכלשון המסילת ישרים בפרק ו' בביאור מידת הזריזות: " ותראה כי טבע האדם כבד מאד כי עפריות החומריות גס ע"כ לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבודותו ודאי שהוא לא יצליח… כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבעאל הפכו"
אך בו ברגע שהוא התגבר והצליח לדלג מעל המפריעים הרי שבזה כבר סלל דרך בנפשו כדי לקיים את המצווה הבאה . שכן אדם הרגיל בדבר אט אט ההרגל נעשה טבע . וגורר כמעט אוטומטית בנפשו רצון למצווה נוספת.
ואם במידה טובה הדרך היא זו אף במידת פורענות בעשיית עבירות הדבר כן. לא די בכך שאדם מטבעו נמשך אל הרע כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אלא שאף שאחר שיצר לו מסך של יראת שמים לנגד עיניו בבחינת " שויתי ה' לנגדי תמיד" הרי שאם חלילה נכנס בלבו רפיון בקיום המצווה ורוח רעה שורה בקרבו, הרי שבתחילה שבאה לפניו עבירה הרי שאין הוא עובר אותה ברגע על כל איסוריה וסעיפיה, שכן בתחילה שיראת החטא עוד נטועה בו הוא עובר אותה בשינוי ועובר על אופני איסורי דרבנן שיש בה, וכך הוא מוצא את עצמו לאחר זמן שעובר את העבירה ללא מורא על כל סעיפיה? כיצד הגיע הוא למצב הזה? אלא בזה שהחל בעבירה פעם אחת בזאת הוא סלל דרך בנפשו לעבירה הבאה , מה שנראה לו בתחילה הנורא מכל ע"י פעם אחת של עבירה התפוגג פחדו והנה הוא מסוגל בנפשו לעבור עבירה נוספת, עבירה גוררת בשורשי הנפש עבירה נוספת.
וזה הפשט בדברי רב הונא כיון שעבר אדם עבירה הותרה לו והגמ' שואלת האומנם הותרה לו? אלא כיון שעבר אדם עבירה וחזר ושנה על אותה עבירה , בנפשו נקבע הדבר להיתר , וככל שאדם עובר את העבירה הוא נעשה חלק ממנה (ויש אף פעמים שמוצא לו היתר וצדק לעשייתה מרב התקשרות עליה ) ואין יכול להנתק הימנה.
יסוד זה של עשייה עם הכנה לפעולה הבאה נמצא בפרי ע"י הגרעין ואותו יסוד של גרעין המהווה את ההבטחה להמשכיות הדבר נמצא ואף בכל מצווה (או עבירה) הגרעין שבעצם עשייתה,כבר מכשיר את המשך הדבר.
ומעתה יובנו דברי הגמ' בחגיגה , בהם עונה ר"מ ומתרץ את לימודו לפני "אחר" אלישע בן אבויה שאת תוכו הוא לוקח וקליפתו הוא זורק מהו התוך ומהי הקליפה, שמבדיל ר"מ ביניהם ויודע את שראוי ליקח ואת הראוי להזרק?
התוס' בחגיגה דף ט"ו ע"א מבאר את התפתחותו של "אחר" וכיצד הוא הגיע לשפל המדרגה . התוס' בד"ה שובו בנים שובבים מצטט ירושלמי שמפרש איך אירע לו כך?
" … ואמר לו ר"ע רבך לא כך דרש , אלא טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו ובי הוה המעשה, אבויה אבי היה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבך בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחר . מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן. ישבו ונתעסקו בדברי תורה. ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר לון אבויה: אבא גברין מה באתם לשרוף לי את ביתי? אמרו לו: ח"ו , אלא יושבין היינו וחוזרין על דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני לא באש ניתנו? אמר: הואיל וכך כוחה של תורה אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא הייתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו" – עד כאן המעשה המובא בתוס'.
ומהתבוננות ממעשה זה משמע שהיה מתפעל אבויה אביו של אלישע מעוצמתה של תורה, שכן ראה שאש ירדה מן השמים כאשר שמחים הדברים כנתינתה מסיני מיד התאווה לאותה אש והפריש בנו לתורה. אך אותה תאווה הייתה בעוכריו וגרמה לקלקול בנו, מדוע? אותה אש שירדה מן השמים היתה הביטוי החיצוני לשמחת ר"י ור"א בלימודם, והיה לו לאבויה ללמוד כיצד לומדים ועוסקים בתורה מתוך שמחה פנימית כמדרגת נתינת התורה בהר סיני, ולא לתוצאה החיצונית של התורה כביכול של ההצגה כלפי חוץ מלימוד התורה, אלא מאופן העיסוק בה. ולא מן הרווח החיצוני אשר אפשר להגיע משמחתה של תורה, ותאווה חיצונית זו שהתאווה בבנו אין לה לא בשר הפרי ולא גרעין הפרי אשר מהווה את קיום הפרי והמשכו. אלא את קליפתו החיצונית הנזרקת ולכן בנו אומר תוס' אלישע לא יכל להתעצם מעוצמתה הפנימית של התורה וממילא יצא לתרבות רעה, שכן אין התורה נתנה בו את אותותיה הפנימיים כנדרש לכל העוסק בה . ולכל עסק בתורה יש אפשרות לסם חיים אך גם לסם המוות כלשון הגמ' ביומא ובתענית ז' ע"א .
ולכן ששאלו את ר"מ כיצד הוא לומד אצל אלישע בן אבויה שיכול לקלקלו, ענהה ר"מ את תוכו אני לוקח את הידיעה הטכנית שלו אני לוקח אך קליפתו אני זורק שכן ידע ר"מ להבדיל בין עיקר לטפל שכל מהותו של "אחר" נוצרה מן הקליפה מן הרצון לחיצוניות שנתהוותה ממצוות ת"ת , ואותה קליפה טובה היא רק אם היא באה עם הפנים של המצווה אך כרצונו של אבויה שהתהווה לראות בבנו את חיצוניות התורה וקליפתה, לא נתברך בבן העוסק בתורה לשמה בשלמותה, אלא בידיעתה ולא בקדושתה . והוא אשר אמר ר"מ את תוכו אני לוקח מן הצד השכלי והידע, אך את קליפתו החיצונית אני זורק, ולא חשש לקלקול שכן זהו כוחו של ר"מ להבדיל באופן ברור בין פנים לחוץ, בין אמת לשקר, ולכן אמר קליפתו והשפעתו החיצונית אני זורק ותוכו אני לוקח.
והגמ' בתענית דף ז' ע"א : " א"ל ר' ירמיה לר' זירא ליתני מר ליתני א"ל חלש לבאי ולא יכילנא, לימר מר מילתא דאגדתא, א"ל הכי אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד אם ת"ח הגון הוא ממנו תאוכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת".
ורש"י במקום מבאר : וכי האדם עץ השדה – אלא מקיש אדם לעץ השדה מה עץ השדה אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות כך תלמידי חכמים אם הגון הוא ממנו תאכל למוד הימנו ואם לאו אותו תשחית סור מעליו. והתוס' במקום מקשים והרי מצינו שלומדים מרב שאינו הגון כר"מ שהיה לומד לפני "אחר" ? ומבאר תוס' היינו דווקא תלמיד חכם יכול ללמוד לפניו, לפי שלא ילמוד ממעשיו . אבל אם אינו תלמיד חכם אינו רשאי ללמוד לפניו.
ומבאר המהרש"א בח"א מהו ת"ח הגון? זהו ת"ח הלומד לשמה שפנימיותו טובה ותקינה כזה הוא שאין מעשיו רק קליפה חיצונית אלא פנימית אמיתית , אותו לא תכרות דסם חיים הוא לו, ואם לאו שלומד שלא לשמה רק ידע חיצוני ללא תוכן פנימי אין גרעין לתורה זו אין לה המשכיות , ולכן אותו תשחית וכרת, דסם המוות הוא לו.
ולכן מובטח בנביא : " אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" אותו צדיק המשלים את מעשיו במעשה ובדעת בשלמות העשייה יאכל את פרותיו המושלמים שהרי פירותיו מעץ החיים הם גדולים ואחריתם מובטחת.
והוא אשר פתח דוד המלך את ספר התהילים:"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעיים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ובכל אשר יעשה יצליח"
(תהילים א')
מובטח לאדם היושב על מבועי התורה ועוסק בתורת ה' הרי שהוא כיושב על פלגי מים אשר יוציאו מהשקעתו פירות מושלמים והצלחתו מובטחת בזה ובבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>